|
דפנה קסטנבוים |
|
צבעים זה שמחה
שנים רבות התלבטה דפנה קסטנבוים עד שבחרה בקרמיקה, והחליטה שהיא מעדיפה אותה על פני האומנויות האחרות. החומר, כך היא מסבירה, מאפשר לה ליצור, וליצור וליצור, ובכל פעם להפתיע את עצמה מחדש. סיפור אהבה
"עם השחרור מהצבא ידעתי שאני רוצה לעבוד במשהו שיקשור אותי עם אהבתי לאומנות. מצאתי לי מישרה במחלקת ציור על משי במותג ההלבשה ראש אינדיאני. עם סגירת המחלקה המשכתי בעבודות מזדמנות, כשאני צוברת לי מאגר של חומרים מכל הבא ליד, בהם עורות, סריגים, קלקרים ומה לא. יום אחד חבר טוב הציע לי שאריות של סול, חומר גמיש שניתן לגזירה והדבקה בקלות. יחד עם חברתי בניתי אוסף קטן של סיכות, צמידים ואביזרים, ונסענו לפסטיבל עכו לנסות את מזלנו במכירתם. כל הפריטים נמכרו הרבה לפני תום האירועים", היא מספרת.
על מנת להכניס קצת סדר בבלאגן החליטה קסטנבוים שלימודי גרפיקה יספקו מענה לשאיפותיה האומנותיות. בשנה הראשונה עדיין מצאה עניין בלימודי התחום החדש, אך במהלך השנה השנייה גילתה שמסגרות נוקשות אינן מתאימות לנפשה האומנותית, ולמרות הפצרותיהם של מוריה החליטה לפרוש."אמן מהקישקעס חייב ליצור בחופשיות כל הזמן ממש בבחינת אומנות או למות", אומרת קסטנבוים. היא המשיכה לשכלל ולהרכיב דברים כגון שלטי סול, מחרוזות ושרשראות, עד שניבנתה קולקציה קטנה של פריטים איתה הסתובבה ברחבי תל אביב. יום אחד היא "אומצה "על ידי חנות בשנקין, ועבורה עבדה באופן קבוע. קסטנבוים:"בשלב זה כבר ידעתי שאני הולכת להקדיש את חיי לאומנות בכול מחיר, וללא פשרות. עסקתי באין סוף תחומים, נגעתי באינספור חומרים, שיפצתי בתים ורהיטים, מסיבות וארועים, בניתי מראות מעצים מאובנים, עיטרתי קופסאות עץ התנסיתי בהמון דברים ולא שבעתי".
בשלב מסוים פתחה קסטנבוים חנות לעבודות יד בזכרון יעקב, ובאחד הימים חל המיפנה. "המפגש עם החומר היה די מקרי ויחד עם זאת לא סתמי. אחת הלקוחות, שעסקה בקרמיקה, החלה לספק מוצרים לחנות ועם הזמן התיידדנו מאוד. במפגשים הבאים בינינו התחלתי לשחק עם החומר ופשוט הוקסמתי ממגעו ומהתוצרים שניתן להוציא ממנו. בשלב מסוים נסגרה החנות ובהמשך הפכתי שוטפה בסטודיו לקרמיקה.החימר הוא חומר כנוע, שאוהב מגע,והעבודה עימו קלה יחסית. למעשה, מעולם לא למדתי את העבודה בקרמיקה באופן רשמי – מה שמקנה לי חופש עצום ומשחרר אותי מחוקים נוקשים וסירוס יצירתי. החומר אינו בר מיצוי. סקלת האפשרויות בבחימת החומר וציבעו, בסוג ובטמפרטורות השריפה, כמו גם באופני הצביעה הם כל כך רבים עד כי קשה להגיע לרוויה. המרחק ביני לבין מימוש כל האופציות כה גדול, עד שאני מוצאת את עצמי קמה בבוקר מאושרת על כך שגם היום אוכל לפתח דברים, לנסות ולתהות, להיות הופתעת מהתוצאות ולחשוב על דברים חדשים. קצת כמו "חיים בארץ הפלאות", היא מתארת בציוריות.
קסטנבוים מרגישה שסוף סוף הגיעה הביתה. שהיא יכולה להפסיק את המרוץ."החומר הוא תרוץ להוציא מעצמי ילדותיות,שמחה ואופטימיות מתפרצת.מקורות ההשראה שלי הם אותם המקורות שהנחו אותי בילדותי כמו הטקסטיל, השטיחים, הקומיקס,הפופ ארט,חוויות הצלילה, המוזיקה, הספרים, השנדלירים מלאי הקריסטלים, החרוזים וכל מה שנוצץ ומבריק. עם כל כלי שהושלם אני מרגישה פלא בדומה להריון ולידה של חומר חי ואורגני שמשקף את מי שאני ואת מה שעובר עלי", היא מתפייטת. המרץ, האושר, האהבה ושימחת החיים של קסטנבוים משתקפים בכל אחד מכליה. השימוש בצבעוניות עזה בטכניקות צביעה המשלבות שחור לבן עם נקודות, פסים, פרחים ואיורים של בן זוגה, האומן דן שמיר, הופך כל כלי לקסום בפני עצמו. על עבודותיה היא אומרת:"לא צריך לפחד מצבע. צבע משדר כוח ושמחה ומצוי סביבנו בלי שאנו מודעים אפילו להשפעותיו. כפי שהצבע בטבע בעירבוביה, כך אני מתייחסת לכלים שאני יוצרת. מבחינתי אין צורך להתאים, ובטח שלא לעשות שימוש בסטים מקובלים. לכן אני לא מגדירה קולקציות ביצירתי, אלא מכנה אותם כלים שונים ומשונים. כך אני יכולה להרשות לעצמי לערבב ולמכור דרך הרגש ולא דרך השכל".
כל הכלים של דפנה קסטנבוים מיוצרים בעבודת יד והם נטולי עופרת. כולם ניתנים לשימוש במדיח כלים, בתנור אפייה ובתנור מיקרוגל.
מתוך מגזין DO מאי יוני 2006